למה רוב ארגוני הבוגרים לא מצליחים לשמר בוגרים?

דמיינו שאתם משקיעים מיליוני שקלים בשנה בתוכנית מנהיגות ומשיגים אפס אימפקט. אתם מכשירים עשרות (אם לא מאות) בוגרים ובוגרות בשנה ותוך שלוש שנים כמעט כולם נוטשים. זו הבעיה של רוב תוכניות המנהיגות בישראל ושל שני ארגונים שעבדתי איתם.

תוך כדי התהליך פיצחנו את הגורמים לנטישה של בוגרים ובוגרות:

הגורם הראשון לנטישה הוא עיתוי — חלק גדול מהתוכניות תופסות את החניכים בשלב חיים שלא יחזור יותר ולא יהיה רלוונטי עבורם מעבר לנוסטלגיה. מכינות קדם-צבאיות, תוכניות אלול לסטודנטים, תוכניות פוליטיות למשתחררים או תוכניות מנהיגות — כולן ממוקדות בפרופיל (אוואטר) שייעלם בעוד שנתיים, שתחומי העניין והבעיות שלו בחיים ישתנו מן הקצה אל הקצה ממש בקרוב. אני מצאתי שהתוכניות שמצליחות לשמר בוגרים מעל שלוש שנים "תופסות" אנשים בשלב מגובש יותר בחיים שלהם, או שהן מציעות אופק התפתחות כחלק מאקו-סיסטם של עבודה וקהילה שמאפשר לבוגרים לגדול בתוכו.

במילים אחרות — בוגרים עוזבים, משתנים ומסתגלים לסביבות שונות (צבא, לימודים, עבודה ומקימים משפחה), אבל ארגונים נשארים סטטיים בתחום אחד שאין לו נקודות השקה אל החיים הבוגרים של אנשים עובדים. מה שמטריד אותנו בגיל 18 כבר לא מטריד אותנו בדרך כלל בגיל 30, ותחומי העניין שלנו בגיל 20 כבר לא מעסיקים אותנו באותה המידה בגיל 27 — לכן רוב התוכניות לא מציעות, ולא יכולות להציע, שום ערך לבוגרים אחרי התוכנית.

הגורם השני לנטישה הוא שרוב הארגונים מתמודדים עם הנטישה באמצעות הכחשה. הם מספרים לעצמם שאין טעם להשקיע בשימור מעורבות כי אימפקט יתרחש מאליו. הם מאמצים אמונה שרוב העבודה מתרחשת בתוכנית ולא לאחריה, ומפתחים תקוות שווא בסגנון "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תימצאנו".

ארגונים בשלב הזה מתחילים לדמיין אימפקט בתור מה שקורה בתוך הארגון (שינוי של חניך מסוים בתנאי מעבדה, תוכן מסוים שהועבר, שיחה מתמשכת בארגון) ולא בתור התוצאה שהם ניסו להשיג בעולם שבחוץ. הם מתחילים לתפוס את עצמם כמפעל לייצור טייפקאסט מסוים, ולא כנמל שממנו בוגרים ובוגרות יוצאים למסע שלהם וחוזרים מדי פעם לאגור מחדש כוחות ולהיטען בתוכן. הם מפסיקים להיות בקשר עם הבוגרים, מאבדים את כל המידע שהיה להם על מי היה מעורב ומתי, ולא מציעים שום רמות מעורבות או תוכן שישמר engagement עם הארגון.

דיברתי הרבה על לשמר מעורבות, אבל מה זה בכלל אומר? איך שאני מבין את זה, מעורבות בנויה על שני אדנים. הראשון הוא הטמעה של הרגלים בחיים של הבוגרים (Stickiness). דרך קלה לחשוב על זה היא דרך השאלה "היום, חמש שנים אחרי התוכנית — מה עדיין נשאר איתך?". תשובות טובות הן פעולות מסוימות או הרגלי מחשבה מסוימים שבאמת גרמו להם לראות את העולם אחרת. תשובות פחות טובות הן קלישאות, זכרונות או חברויות שמה שממסגר אותן זה קשר אישי בלי תוכן ערכי משותף.

היסוד השני של מעורבות הוא קשר עם האנשים שליוו אותנו בתוכנית ההכשרה — המדריכים, המורים, המנטורים או שאר הבוגרים. אפשר לחשוב על זה דרך השאלה "איזה התלבטויות חשובות היו לך לאחרונה? יצא לך לדבר עליהן עם מישהו מהתוכנית?" — בתנאי שהמסגור של ההתייעצות נובע מתוך עולם תוכן משותף ולא רק קשר אישי מוצלח. כלומר, זו התייעצות שאי אפשר להעביר אותה באופן גנרי למישהו מחוץ לתנועה.

אז הנה כמה אינדיקציות לניהול בוגרים שלא מייצר אימפקט:

1. 1

   המקרה הכי גרוע הוא זה שלא משתמש בערך של רשת הבוגרים עצמה ולא מאפשר לבוגרים למצוא אחד את השני בשלבים שונים של החיים (סוכן\בוט שמבוסס על ידע ארגוני, רשת חברתית פנימית נגישה).

2. 2

   יש קבוצת ווטסאפ של כל הבוגרים ללא אבחנה של תחומי עניין, מקומות מגורים או מחזורים קרובים (קל יותר להעביר תוכן ולבסס קשר משמעותי עם אנשים שכבר מכירים או שיש טעם להכיר אותם).

3. 3

   אין צוותי בוגרים עם משימה מוגדרת שאפשר להצטרף אליהם כדי להמשיך פעילות לאחר סיום התוכנית.

4. 4

   אין מסגרת שמאפשרת יוזמות של בוגרים — אין מנטורינג או תקציב לבוגרים שרוצים להרים יוזמה או להתפתח בעולם התוכן של הארגון. אין אקוסיסטם שמאפשר צמיחה בליווי הארגון.

5. 5

   הפיתוח בתוך התנועה מרגיש למי שמחוץ לארגון כמו עבודה לא רצינית בתנועת נוער, ולא כמו תפקיד משמעותי שבאמת עוזר לאנשים ומשתכר בכבוד. זה חשוב במיוחד כי לארגונים שנתפסים כמו תנועות נוער יש נטייה להקצנה אידיאולוגית ופוליטית — רק הגרעין הקשה של התוכנית נשאר לעבוד בארגון, ומוביל למיתוג מחדש של הארגון שמרחיק Normies.