הרצאות וסדנאות
מלכודת הקיטוב הפוליטי בישראל והדרך (היחידה) להשתחרר ממנה
למה אנחנו לא מצליחים לדבר אחד עם השני? בישראל של היום אין רק מחלוקות – יש נתק. ימין ושמאל, דתיים וחילונים, חרדים וחילונים – כל קבוצה מדברת בשפה שונה. לא מדובר רק בדעות שונות, אלא ממש בעולמות נפרדים של מושגים, חינוך, תקשורת וחיים. לכן גם כשיש הסכמה – אנחנו לא מצליחים לפעול יחד. בהרצאה הזו ננסה להבין למה זה קורה – ואיך אפשר אחרת. נבחן איך החברה הישראלית התפצלה לתתי-חברות שלא מצליחות להבין זו את זו, איך התקשורת והרשתות החברתיות רק מחמירות את הפירוד, ואיך נוצרו שלוש "שפות" יהודיות מתחרות שמתקשות לדבר זו עם זו.
אבל זו לא רק הרצאה על הבעיה – אלא גם על הפתרון. נציע עקרונות פשוטים לשיח רציונלי, שיכול לאפשר ויכוח בלי איבה ומחלוקת בלי שנאה. נבחן מהי שפה יהודית-ישראלית משותפת – לא כחלום נאיבי, אלא ככלי ממשי לחיים כאן ביחד. ההרצאה הזו נולדה משירות מילואים ממושך, מספרים, שיחות, מאבקים, ומהשאלה הבסיסית ביותר: איך אפשר לחיות פה יחד?
להתבגר או לא? (סדנא / הרצאה)
בהשוואה לדורות הקודמים דור ה-Y ודור ה-Z מוציאים רישיון מאוחר יותר, מקיימים יחסי מין מאוחר יותר ומתחתנים מאוחר יותר. התופעה הזו היא כל מערבית ולא פוסחת גם על ישראל. אבל מה זה בכלל אומר להתבגר ואיך עושים את זה? אחרי עשרות ראיונות עם ישראלים מיפיתי את התפיסה הישראלית על התבגרות - והתוצאה היא סתירתית סבוכה ויוצרת ציפיות רבות. ציפיות שהופכות את תקופת הילדות למורכבת ואת הבגרות למשימה מאתגרת. האם ילדים ישראלים הם באמת ילדים? האם מבוגרים ישראלים הם באמת מבוגרים? סדנא שמזמינה לצלול לדרך שבה גדלנו ולדרך בה נגדל את ילדינו.
איך (לא) לדבר עם ילדים על כסף? (סדנא / הרצאה)
יש שני סוגים של חינוך פיננסי: הסוג הראשון של חינוך פיננסי מנסה להנחיל לילדים התנהלות פיננסית שאמורה להקל על החיים של ההורים שלהם (צרכנות חכמה, חסכנות וכו'). הסוג השני של חינוך פיננסי מלמד ילדים את מה שילדים, ולא הורים, צריכים לדעת על כסף. המטרה העיקרית של חינוך פיננסי מהסוג השני הוא למנוע מילדים להחזיק באמונות שלוכדות אנשים רבים במלכודות עוני. חינוך פיננסי מהסוג השני הוא בדיוק המטרה של הסדנא הנוכחית. היא מתאימה לקבוצות הורים, זוגות ולכל מי שעובד עם ילדים.
משבר הגבריות במערב
(סדנא / הרצאה)
ב־20 השנים האחרונות נרשמה ירידה חדה בשיעור הגברים הלומדים באקדמיה לעומת נשים. גברים צעירים נוטים יותר להיות מחוץ לשוק העבודה או למסגרות השכלה. הם גם מתחתנים פחות ומתאבדים בשיעורים גבוהים בהרבה מנשים. אלו שלושה נתונים בלבד – אבל יחד הם מצביעים על תהליך עמוק של שינוי: תפקידים שהיו ברורים פעם לגברים (לפרנס, להוביל, להגן, להקים משפחה) מתערערים או מתרוקנים מתוכן. גברים רבים חווים תחושת מיותרות, ניכור או בלבול — ולא תמיד יודעים לנסח אותה.
בסדנא נבחן איך שינויים כלכליים, חינוכיים ותרבותיים יצרו את המשבר הזה. נשאל האם מדובר בשבר זמני שניתן לתיקון או בשינוי מבני שהמודרניות מביאה איתה — ומה כל זה אומר עבור חברה שמבקשת יציבות, מחויבות ומשמעות. לבסוף נשאל גם האם התהליך הזה מתרחש גם בישראל והאם השביעי באוקטובר גרם למשבר הגבריות מערב "לדלג" מעל ישראל.
ההרצאה הזו מומלצת במיוחד לבתי ספר תיכוניים לבנים, למכינות, יחידות קרביות לקראת שחרור ומעגלי גברים.
אוטופיות ומשבר הדמיון הפוליטי: לחשוב מחדש את העתיד
אוטופיות היו פעם ז׳אנר פוליטי רציני. היום הן כמעט שלא נכתבות.למה אנחנו מפחדים לחלום על עתיד טוב יותר? בעבר, אוטופיות היו דרך רצינית לחשוב פוליטיקה. היום, הן כמעט נעלמו מהשיח. נדמה שהפוליטיקה המודרנית החליפה את התקווה באזהרה, ואת הדמיון באירוניה. בהרצאה הזו נבחן מה גרם לדמיון הפוליטי המערבי להצטמצם כל כך. נעקוב אחרי שלושה כוחות שהובילו לשקיעת האוטופיה: לקחי המאה ה־20, הליברליזם הפוליטי והצורה שבה הפוליטיקה שלנו עצמה הפכה לדיאלוג בין פחדים.
נבחן את ההבדל בין אוטופיה לבין מיתוס פוליטי – ואת האופן שבו אוטופיות דווקא יכולות לשמש כמעבדות מחשבתיות: לא תכניות עבודה, אלא ניסויי רעיונות. לא יעד מוגמר, אלא הצעה פתוחה לחשוב אחרת: מהו הטוב הפוליטי שאפילו אין לנו מילים לתאר? זו אינה הרצאה על חלומות. זו הזמנה לחשוב מחדש איפה מתחילה פוליטיקה – ואם שכחנו איך לדמיין, האם לא הגיע הזמן ללמוד מחדש?
לשקם את האמון: על תקווה פוליטית בעולם ציני
אנחנו רגילים לחשוב שציניות היא כוח: היא מגינה עלינו מהונאה, חושפת שקרים, עוזרת לנו לראות "את האמת שמאחורי ההצגה". אבל מה אם הציניות עצמה הפכה להצגה? מה אם היא כבר לא חושפת – אלא מסתירה?
ההרצאה הזו יוצאת למסע רעיוני בעקבות החשיבה הצינית שממלאת את חיינו – בתקשורת, בפוליטיקה, בתרבות ובתוכנו. היא מראה איך ציניות עודפת לא רק מחלישה את האמון, אלא גם מכבה את הרצון לפעול, להאמין, לשפר. איך היא מצמצמת את הדמיון, מחלישה את האחריות, ומחליפה שאיפה לעולם טוב יותר בהשלמה עם עולם עייף.
אבל יש אלטרנטיבה. היא לא מתחפשת לנאיביות, ולא טוענת ש"הכול יהיה בסדר" – אלא מזמינה לחשוב אחרת: איך נראית בגרות שלא מפחדת ממחויבות? איך אפשר לדבר על פוליטיקה בלי ציניות ובלי ניכור? ומה נותן לאנשים את הכוח להחזיק עקרונות גם כשהעולם מתעתע?